מה עובר עליך

כשהפרנסה לוחצת

אם הגעת לכאן, כנראה שהלילות האחרונים לא היו קלים. אולי זה חוב שגדל מחודש לחודש, אולי מכתב פיטורין, אולי עסק שבנית בעשר אצבעות ועכשיו אתה רואה אותו מתפרק. ואולי זו פשוט דאגה שקטה שלא עוזבת, שאתה סוחב איתך לעבודה, לשולחן השבת ולמיטה. קודם כול, אין בזה שום בושה. גם יוסף הצדיק ישב שנים בבית האסורים, ומשה רבנו ברח מפני פרעה, ואחר כך ראו כל אחד מהם עולם חדש. מה שאתה מרגיש עכשיו הוא לא סימן שמשהו לא בסדר איתך. זה מקום קשה, ואני רוצה ללכת בו איתך כמה צעדים.

אין כאן נוסחת קסם, רק כמה דברים שלמדתי מרבותינו ומהחיים, דברים שנותנים כוח לעמוד.

ההשתדלות היא הכלי, לא המקור

התורה לא מבקשת מאיתנו לשבת בבית ולחכות לנס. צריך ללכת לעבוד, לשלוח קורות חיים, לדבר עם הבנק, לחפש לקוחות. ה"חזון איש" מסביר שיוסף הצדיק ידע היטב שהצלתו לא תלויה בשר המשקים, ובכל זאת ביקש ממנו, משום שהאדם מחויב לעשות פעולות ולא לסמוך על נס. אבל הוא מוסיף הבחנה עדינה ועמוקה: יש השתדלות שבאה מתוך יאוש. מי שמיואש עושה כל מה שאפשר, גם דברים שאין בהם שום תועלת, ופונה גם למי שאין בכוחו לעזור. זו כבר לא השתדלות, זו בהלה.

ומה ההבדל? בתוך כל אחד מאיתנו יש ספק קטן ששואל: האם אני באמת סומך על ה', או שהכול עליי? כל עוד הספק הזה מדבר, אני רץ לעשות לבד. הבעיה איננה ההשתדלות עצמה, אלא המחשבה שההשתדלות היא שמביאה את התוצאה. אתה חייב ללכת לעבוד כדי להתפרנס, אבל אם אתה חושב שהעבודה שלך היא שמביאה לך את הפרנסה, שכחת מי באמת מפרנס.

תסתכל על יעקב אבינו. גם הוא עשה השתדלות. הוא אמר ללבן במפורש "ברחל בתך הקטנה", ואחר כך עשה מה שעשה עם המקלות כדי שהצאן יהיה שלו. אבל אצל יעקב זו הייתה השתדלות נטו, לא יותר. הוא עשה את שלו, ואת התוצאה השאיר בידי ה'.

ראה גם מה שהיה במן במדבר. היו שיצאו מעט ללקט, והיו שעמלו הרבה יותר, והכמות שהגיעה לכל אחד לא השתנתה. התוצאה לא נקבעה לפי כמות הטרחה.

יש בזה נחמה גדולה למי שנמצא עכשיו בתוך הסערה. אם העסק קרס, אם המשרה נלקחה, זה לא אומר שלא עשית מספיק. התוצאה מעולם לא הייתה מונחת על הכתפיים שלך. מה שמוטל עליך הוא לעשות את הצעדים הסבירים, בראש צלול, ולא לרדוף אחרי כל קש מתוך פחד. את השאר אפשר להניח בידיים של מי שזן ומפרנס לכול.

למי באמת שייך הכסף

כשהחשבון במינוס, קשה לחשוב על כסף אחרת מאשר כמספר שחסר. אבל חכמינו מלמדים אותנו מבט אחר לגמרי. המלך מונבז אמר: "אני גנזתי לעצמי, ואבותי גנזו לאחרים". הכסף שנותנים לצדקה הוא שלך באמת, ואילו הכסף שבקופה אינו באמת שלך, כי בכל רגע הוא יכול לעבור לאחרים. ואמרו חכמים שלכן נקראו המטבעות "זוזים", משום שהם זזים ממקומם. שלמה המלך כותב במשלי "אל תיגע להעשיר", כי העושר "עשה יעשה לו כנפיים כנשר". הממון היחיד שנשאר באמת שלך הוא מה שהשתמשת בו למצוות.

הכאב של מי שאיבד אמיתי, ובכל זאת הערך שלך לא נמדד ביתרה בבנק. מספרים על רבי ישראל מסלנט שנסע ברכבת, ולידו ישב סוחר בדים עשיר. שאל אותו הרב: "איך אתה מפרנס את עצמך?" הסוחר סיפר על החנויות והמפעלים שלו. הרב שאל שוב, ושוב, עד שהסוחר תמה למה הוא חוזר על השאלה. אמר לו רבי ישראל: "ענית לי איך הקדוש ברוך הוא מפרנס אותך. אני שאלתי איך אתה מפרנס את עצמך, עם מה תגיע לעולם העליון". הדברים נכנסו ללבו של הסוחר, והוא שינה את חייו מן הקצה אל הקצה, עד שהיה לאחד מגדולי תנועת המוסר, הסבא מנובהרדוק. משפט אחד שינה הכול.

גם בתקופה שבה הכסף נעלם, הפרנסה האמיתית שלך, זו של הנשמה, לא נלקחה ממך. כל דף גמרא, כל פרק תהילים, כל חסד קטן שאתה עושה, הם הון שאף אחד לא יכול לגבות.

שמחה, גם בתוך הדוחק

לבקש ממי שמתקשה לשלם שכר דירה לשמוח זה כמעט לא הוגן. ובכל זאת, יש כאן סוד שכדאי להכיר. בשם תלמידי האר"י מובא, כפי שהביא ספר "אביעה סגולות", שהעצבות מזיקה לפרנסה. לכן חג הסוכות, שהוא חג השמחה, "והיית אך שמח", הוא גם הזמן שבו נאספת הפרנסה לכל השנה, ועל כן הוא נקרא "חג האסיף".

זה לא אומר שמי שעצוב אשם במצבו, חלילה. העצב הוא תגובה טבעית לגמרי, ומותר לבכות. הכוונה היא שהשמחה היא כלי, והיא שווה מאמץ. היהודי, כך דרשו, אומר "חסד ומשפט אשירה": אם חסד, אשירה, ואם משפט, אשירה. באותה שירה שהוא שר בשעת החסד הוא שר גם בשעת הדין. זו לא שמחה מזויפת שמכסה על הכאב, אלא ידיעה שגם הרגע הזה נמצא בתוך ידו של ה'.

יש סיפור על הבעל שם טוב שמלמד את זה יותר מכל הסבר. במוצאי שבת אחד לקח הבעל שם טוב את תלמידיו בעגלה, ונסעו כל הלילה בלי לדעת לאן, עד שבבוקר הגיעו לעיר קוז'ניץ. שם ביקש שיביאו אליו יהודי פשוט וישר, רבי שבתי כורך הספרים, ושיספר מה עשה בליל שבת. כל ימיו נהג לקנות את צורכי השבת כבר ביום חמישי, ובערב שבת ללכת מוקדם לבית הכנסת לקרוא שיר השירים. לעת זקנתו השתנה מזלו, ולא היה בידו כוח להתפרנס ממלאכתו. בערב שבת אחד הגיעה השעה ללכת לבית הכנסת, ולא הייתה בביתו אפילו פרוטה, ואפילו קמח לחלות. הוא לא רצה לבקש נדבה, ואמר בלבו שמוטב להתענות בשבת. ביקש מאשתו שלא תקבל מתנה משום אדם, ואת מנהגו לא שינה: הלך לבית הכנסת כהרגלו, צם, מתוך החלטה לקבל באהבה את מה שנגזר עליהם.

בינתיים ניקתה אשתו את הבית לכבוד שבת, היטב, בחורים ובסדקים, ומצאה כפפות ישנות שאבדו לה שנים קודם לכן, מעוטרות בכפתורי כסף וזהב. היא מכרה את הכסף לצורף, והתשלום הספיק לכל צורכי השבת ואף נשאר ליום ראשון. כשחזר רבי שבתי מבית הכנסת ראה מרחוק נר דולק בביתו, ונכנס אל שולחן ערוך: חלה, דגים ויין לקידוש. הסיפור הזה נקרא על שם המילים "אשתי אהובתי, בואי נרקוד!"

הוא לא ידע מאיפה תבוא הישועה. הוא רק המשיך לעשות את מה שעשה תמיד, בכבוד, בלי לוותר על השבת שלו. והישועה הגיעה ממקום שאיש לא חשב עליו, מתוך פינה בבית שלו עצמו.

להתפלל, ולא רק על עצמך

חז"ל אומרים שהפרנסה קשה כקריעת ים סוף. ובכל זאת, הכלי הראשון שלנו מול הים הזה הוא התפילה. יש רעיון עמוק בדברי רבותינו: כשם שהאדם "מפרנס" כביכול את אביו שבשמים בתפילתו, כך נותנים לו את פרנסתו. התפילה שלך איננה רק בקשה. היא חלק מהקשר שדרכו השפע יורד.

ויש כאן עוד דבר, שאולי לא חשבת עליו. בזוהר חדש, בפרשת בלק, מסופר על יהודי כשר שהלך בדרך, ושודד פצע אותו וגזל את כיס המעות שלו. הכסף הזה היה כל מה שהיה לו. ובכל זאת, כשצעק אל ה', הוא לא בכה על עצמו. הוא בכה על אביו ואמו הזקנים שהיה מפרנס, ועל צרור זהובים קטן שהפקיד אצלו יהודי עני אחר, נדוניה לבתו, שהיה באותו כיס. מכיוון שצעקתו הייתה בשביל אחרים, נעשו לו נסים, והכיס חזר אליו, וגם הצרור, ואף כיס של יהודי שלישי שנגנב חזר לבעליו. מי שמתפלל בשביל אחרים, נושע הוא, ונושעים אחרים על ידו.

כשאתה בתוך הדאגה, הכול מצטמצם אל הבעיה שלך. דווקא אז, נסה להרחיב: להתפלל גם על השכן שאיבד את עבודתו, על חבר שהעסק שלו בקושי, על כל עם ישראל שזקוק לפרנסה. זה לא מוריד ממך דבר. זה פותח שער.

סגולת פרשת המן

בפרשת בשלח כתובה פרשת המן, המזון שנתן ה' לעם ישראל במדבר בדרך פלא, יש מאין. ומכאן הסגולה: לומר את פרשת המן היא סגולה לפרנסה כל השנה. ומקובל משמו של הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב שאמירתה ביום שלישי של השבוע שבו קוראים את פרשת בשלח היא סגולה מיוחדת ונפלאה לפרנסה. אומרים אותה שניים מקרא ואחד תרגום, ולפני האמירה אומרים את ה"יהי רצון". מותר לומר את פרשת המן גם בשבת, אלא שאת התפילות על הפרנסה לא אומרים בשבת.

והמן עצמו מלמד אותנו משהו. נאמר בו "לקטו ממנו איש לפי אכלו", כל אחד כפי צורכו. גם אם אינך רואה איך תסתדר בעוד חודש, נסה לחשוב רק על היום. על היום הזה, ה' כבר דואג.

מה אפשר לעשות כבר היום

דבר ראשון: שב עם דף ורשום את הצעדים הסבירים שבידך לעשות עכשיו. שיחה אחת, פנייה אחת, החלטה אחת. עשה אותם בנחת, ואחר כך, בכוונה, אמור לעצמך: "את שלי עשיתי. התוצאה בידיים של הקדוש ברוך הוא". זו ההשתדלות של יעקב אבינו, נטו השתדלות, בלי בהלה.

דבר שני: פתח היום חומש בפרשת בשלח וקרא את פרשת המן. ולפני שאתה מבקש על הפרנסה שלך, הזכר בתפילתך אדם אחד נוסף שגם הוא צריך ישועה בפרנסה. בקש עליו כמו שאתה מבקש על עצמך.

הקדוש ברוך הוא פותח את ידו ומשביע לכל חי רצון. הוא לא שכח אותך, ולא ישכח. כמו שיוסף יצא מבית האסורים אל המלכות, וכמו שרבי שבתי מצא שולחן ערוך דווקא בערב השבת הקשה ביותר שלו, כך יאיר ה' גם את דרכך, ותראה עולם חדש.


להרחבה: ביטחון והשתדלות

אפשר למסור שם לברכה ולפרנסה בתפילת האברכים: תפילה ולימוד בכולל