מתוך השיעור השבועי

רעיונות, סיפורים ותשובות לשאלות שעלו בשיעור השבועי, לפי נושאים. כל קטע נבדק מול המקור לפני שעלה לכאן.

אמונה · מידות

אמונה

בקושי, חפשו את הסולם

אחד מבאי השיעור אמר: "אמרת שמי שמברך אשר יצר אחרי היציאה מהשירותים, זה טוב לבריאות. מאז שהתחלתי להקפיד על המצווה הזאת, המצב החמיר."

התשובה: אסור לנסות את ה', ולבחון מתי מה שכתוב בתורה נכון ומתי לא. צריך אמונה תמימה. ועוד: אם יש ספק במשהו, משמים יראו לך שהספק נכון.

ומי שמטפס בקדושה, הקב"ה מקשה עליו קשיים, כדי לתת לו בתוך הקושי את הסולם לטפס למעלה.

לכן שלושה דברים: לא לנסות את ה'. אמונה תמימה. ובכל קושי לחפש את הסולם לעלות למעלה, ולבחון אם אלה ייסורים של אהבה, שאינם מבטלים לימוד תורה, או ייסורים אחרים שמצריכים חשבון נפש ולפשפש במעשינו.

מתוך השיעור השבועי · מפגש 42

ישראל הופכים חומר לרוח

על הפסוק "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" אומר אדמו"ר הזקן, בעל התניא, שעם ישראל גם כשהוא בארציות העולם קשור עם ה' אחד. ה' יוצר מהרוחניות גשמיות, בבריאת העולם יש מאין, ועם ישראל יוצר מהגשמיות רוחניות: במצוות שהוא מקיים באמצעים גשמיים הוא מוסיף הארה רוחנית לעולם. זה מחזור, שבו רוחניות הופכת לגשמיות וגשמיות ששבה והופכת לרוחניות.

מקור: אדמו"ר הזקן, בעל התניא · מפגש 50

כל מקום שה' לוקח אותך אליו

לפי אדמו"ר הרש"ב, מאז "לך לך" האדם הולך למסעיו למקום שבו מחכים ניצוצות שצריכים להתברר על ידו. הצדיקים רואים לאן ללכת, ופשוטי העם הקב"ה מסבב להם עילות כמו מקרה שיביאו אותם לשם. מכאן אפשר ללמוד שמה שקורה לנו אינו בלי סיבה. כשנתקלים במקרה, כדאי להרים את הראש ולשאול: מה אתה מנסה ללמד אותי? ואחר כך לפקוח עיניים ולפעול, ואם אין מה לעשות, להתחיל לשוחח עם האנשים שסביבנו.

מקור: אדמו"ר הרש"ב, מובא בהיום יום · מפגש 54

כל רגע מכיל ניצוץ

בכל רגע בחיים יש ניסיון, קטן או גדול, ומאחוריו ניצוץ של קדושה. הניצוץ לא נראה בעין, והניסיון נראה כקושי. אם היה אפשר להעריך ניצוץ כזה לפי התורה, כל הזהב שבעולם לא היה מספיק. כשמבינים שהכול מאת ה', גם האדם שרימה אותי בעסקים עשה זאת כי ה' אמר לו. מי שמצליח להתעלות מעל מגבלות היצר מציל ניצוץ אחרי ניצוץ, והניצוצות מצטרפים להדרת פנים.

מתוך השיעור השבועי · מפגש 55

לשכנע את עצמך, לא את השכן

מי שחוזר בתשובה לא צריך לשכנע את כל מי שרואה אותו עם כיפה שדרכו נכונה. התפקיד שלך הוא לשכנע את עצמך. ככל שתקדש את עצמך ותקיים יותר מצוות, ה' יאיר את עיניך, והשכנוע הפנימי שלך יגבר, ומתוכו תעלה בקדושה ותרים גם את הסביבה. כלפי האחרים, התנהג לפי התורה: גמילות חסדים, אהבת הזולת, עזרה הדדית ותמיכה בנופל, גם אם הוא השונא שלך.

מתוך השיעור השבועי · מפגש 58

בזה אני מסודר

יש לנו נטייה להגיד: בזה אני מסודר, בזה אני בטוח, אין סיכוי שאפול מכאן. יעקב אבינו יצא לחרן עם הרבה כסף וזהב, נתן לאליפז את כל רכושו, ונשאר בלי כלום. הוא חשב שהוא יכול לסמוך על עצמו שלבן לא ירמה אותו, ולבן רימה. הוא תכנן בריחה עם מרחק של שישה ימים לפחות, ולבן השיג אותו ביום השביעי. מי שמצהיר כך, מראים לו משמים שהכול בידי ה'. כמו קו בר־לב והטיטניק, שאמרו עליהם שאי אפשר ליפול.

מתוך השיעור השבועי · מפגש 58

השומר לא נמצא בתוך הבית

הגיעה אלי בדיחה: יהודי עשיר קנה בית בבוורלי הילס ושכר מעצב פנים, וביקש ממנו להתקין מזוזות בדלתות. בסוף המעצב אמר לו שהוציא את תעודות האחריות מכל אחת והניח אותן על שולחן הסלון. הבדיחה צוחקת, אבל יש בה אמת. הקלף שבמזוזה הוא באמת תעודת אחריות לשמירה על הבית. ההבדל הוא איפה השומר עומד. אצל הגויים השומר נמצא בתוך הבית, ואצל עם ישראל הוא עומד מבחוץ ולא נותן למזיק להתקרב. הבית מסמל את הלב. עדיף לא לתת למזיק להיכנס ללב, מאשר לתת לו להיכנס ורק אחר כך לחשוב איך להתגבר על הרע שהוא מנסה לשכנע אותי לעשות.

מתוך השיעור השבועי · מפגש 59

יוסף הלך לחפש את אחיו, גם כשלא מצא

יעקב שלח את יוסף לחפש את אחיו, ויוסף לא ויתר כשלא מצא אותם. הוא התפלל עד שגבריאל נגלה אליו. יוסף ידע שאחיו שונאים אותו, ובכל זאת בטח שהכול לטובה. זו אמונה בה' שאינה תלויה במה שאנחנו רואים. לפעמים אנחנו מוותרים אחרי הניסיון הראשון, ויוסף מלמד שהחיפוש הוא חלק מהאמונה. בכל משבר כדאי לשאול עוד פעם: האם באמת בדקתי עד הסוף?

מתוך השיעור השבועי · מפגש 60

כשמגיע הזמן, מריצים אותך מן הבור

"ויריצוהו מן הבור". כשמגיע הזמן, מריצים אותך. רואים זאת כל יום: איך זמר אלמוני הופך ל"כוכב נולד" וכל המדינה פתאום מכירה אותו, איך כמה נערים חושבים על רעיון ופתאום יש להם חברה ששווה הרבה מיליונים. לכן צריך להכין את הצידה לדרך, כי כשיגיע הרגע, תצטער על כל שנייה שבזבזת כשהיה לך יותר זמן. צריך להיות כל הזמן במצב של "לך לך", להתקדם קדימה ולשאוף ליותר. ומצד שני, להיות שמח במה שיש היום.

מתוך השיעור השבועי · מפגש 60

מי שמאבד שמחה מאבד את הקשר עם ה'

פוטיפר שיחד את שר בית הסוהר וזרק את יוסף לבור לזמן בלתי ידוע, שירקב שם עד שימות. יוסף היה האסיר היחיד שלא ידע כמה זמן עליו להישאר, ואיש לא בא לדרוש אותו. כל אדם אחר היה נסגר ונאטם. יוסף ראה את הפנים הזועפות של שר המשקים ולא איבד את השמחה אף לרגע. ורק בגלל זה רוח הקודש שורה עליו וה' אתו בכל מה שהוא עושה. אדם השרוי בעצב ודיכאון, השכינה עוזבת אותו.

מתוך השיעור השבועי · מפגש 61

לפני שנולדת, ראית את הדרך

לפי אוצר המדרשים, לפני הלידה המלאך מראה לנשמה את גן עדן וגיהנום, מטייל אותה ומראה לה כל מקום שתדרוך בו, ו־ה' משביע אותה להיות צדיק. הרב משער מעצמו שמראים לאדם גם את כל הניסיונות שיהיו לו, ובכל אחד הוא מבין שעליו לבחור בין טוב לרע. אם ההשערה נכונה, בכל ניסיון כל מה שצריך לעשות הוא להתחבר לקדושה ולבורא העולם כפי היכולת, ואז לבחון מה הלב אומר ולפעול לפי זה.

מקור: אוצר המדרשים · מפגש 63

כשנהיה קשה יותר, עלית כיתה

אין צדיק שלא יחטא. כולנו טועים כל יום. מי שחושב שהוא לא צריך לטעות, נופל לגאווה, ואחרי כישלון הוא נכנס לעצבות או לכעס. בתחילת הדרך נשפך השמן, וזה טבעי. כשמשתפרים ה' מחליף לנו את הכד בגדול יותר, וזה לא סימן רע, אלא סימן שקפצנו מדרגה. יום אחד הכד יהיה כבד מכדי להזיז, ואז תבין שהוא מילא בשבילך את כל הבקבוקים. לכן אחרי כל כישלון, שמח, למד את הלקח, והמשך.

מתוך השיעור השבועי · מפגש 63

מה שנעשה בחדרי חדרים, ה' רואה

במכת הבכורות כל בכורי מצרים מתו בחצות הלילה, בכל בית כמה בכורות מאבות שונים, במצרים שחשבו שמעשיהם בחדרי חדרים נשארו סודיים. מכת הבכורות באה ללמד שעונשם של אלה שמתנהגים בסדר כלפי חוץ ובחדרי חדרים מרשים לעצמם לחטוא חמור יותר מעונשם של מי שחוטא בגלוי, כי מי שעושה עבירות רק בסתר כופר בהשגחה של ה' בכל מקום, ומתבייש יותר מאנשים מאשר מפני ה'. ה' משגיח על כל הבריות, ואפילו מבחין בין טיפה לטיפה. בסופו של דבר כל אדם יישפט על כל מעשה שעשה, גם אם נעשה בחדרי חדרים ובחושך מוחלט.

מתוך השיעור השבועי · מפגש 65

לא מספיק להחליט ללמוד, צריך לקבוע שעה

היצר ידאג שלא תלמדו. לכן הדרך היא מסגרת קבועה ביומן, שעות שלא מוותרים עליהן בשום מחיר. ואם באמת צריך לוותר בגלל חתונה, מחלה או נסיבה אחרת, קבעו יום אחר באותו שבוע, ולמדו יותר. ככה היצר לא ימצא סיבה לבטל את הלימוד בפעם הבאה. תורה היא התבלין נגד היצר. מי שלא לומד, מוצא את עצמו פעמים רבות מול דברים שהוא עצמו יודע שאינם טובים לו.

מתוך השיעור השבועי · מפגש 66

למה אנחנו תלויים בגשמים, ולא בנהרות?

במדרש בראשית רבה נאמר שבתחילה הארץ שתתה מנהרות, וחזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן. רבי חנן דציפורי בשם רבי שמואל בר נחמן מנה ארבע סיבות: מפני בעלי זרוע שישתלטו על הנהרות, כדי להדיח טללים רעים, שהגבוה ישתה כנמוך, ושיהיו הכל תולים עיניהם כלפי מעלה. הרב עוזי קלכהיים זצ"ל מסביר שהרביעית היא החשובה מכולן: שלא תהיה גאווה בברכה טבעית שהאדם קיבל בלי מאמץ, כמו פרעה שאמר "לי יאורי ואני עשיתני" והפך את היאור לאליל. הגשם מלמד את האדם שהוא תלוי בשמים.

מקור: הרב עוזי קלכהיים זצ"ל, בראשית רבה · מפגש 66

מצווה אחת, בשלמות

אי אפשר לקיים את כל המצוות על כל דקדוקיהן. אבל אפשר לבחור מצווה אחת, ולשמור עליה בצורה הכי שלמה שאפשר, באופן תמידי. כך נפתח מסלול שמחבר את שאר המצוות עד לשורשן. זו הדרך שהנועם אלימלך (פרשת בשלח) מלמד. כדאי לבחור מצווה אחת ולשמור אותה בשלמות.

מקור: נועם אלימלך · מפגש 67

ארבעה אנשים קיבלו אות משם ה'

ארבעה אנשים בתורה נוספה אות אחת בשמם: הושע נעשה יהושע, אברם נעשה אברהם, יתר נעשה יתרו, ושרי נעשתה שרה. צירוף האותיות שנוספו הוא שם הוי"ה. אפשר להסביר למה דווקא הם: כל אחד מהם עסק בקירוב אנשים והכנסתם תחת כנפי השכינה. אברהם ושרה גיירו, יתרו הלך לגייר את בני משפחתו, ויהושע גייר את אנשי גבעון. כמה גדולה מעלתם של המסייעים בהפצת אור התורה.

מתוך השיעור השבועי · מפגש 68

תן לו לנהל את העניינים, מעל הטבע

אביו של אחד הקוראים של כוח האמונה היה בעל חנות בשר בירושלים, והתחרות כמעט סגרה אותה. הרב שלו אמר לו למכור רק בכשרות מהודרת, והוא נפטר מכל המלאי בהפסד. אף אחד לא קנה, והוא חזר לרב. הרב אמר לו: תמסור לו את המפתחות, כל עוד אתה חושב שאתה מנהל, הוא משאיר אותך לטבע. האב חילק את הבשר לישיבות ולעניים, ואמר לה': אני מעביר לך את המפתחות. שנה אחר כך הלקוחות עמדו בתור.

מתוך השיעור השבועי · מפגש 70

מים שבולעים מים: הסיפור על ר' יהושע

הגמרא מספרת על ר' יהושע בן חנניה, חכם יהודי אחד שהלך לבדו לאתונה והביא משם לקיסר את ששים חכמיה. הם שאלו אותו שאלות והוא ענה על כולן. כשהגיעו לקיסר, הציב מולם כלי ומים מ"בי בליעי", מים שבולעים מים, והם לא הצליחו למלא אותו. לפי הפירוש בשיעור, היוונים התבוננו בעולם מלמטה למעלה, וחכמי ישראל מתבוננים בו מלמעלה למטה, מתוך התורה ודבר ה'.

מקור: הגמרא בכורות ח', רש"י · מפגש 310

בדור הזה העבודה הגדולה היא לעמוד באמונה

כשמסתכלים על העולם ורואים כמה מסביבנו מתרחקים מהתורה, קל להתייאש. אבל כתוב שהדור האחרון הוא תכלית הבריאה. אף שהדור עכשיו בתכלית השפלות, מריבוי הגלים והניסיונות יישארו הנשארים מזוקקים שבעתיים, מזהירים כאור החמה והלבנה. לכן העבודה שלנו עכשיו היא לעמוד בתוקף האמונה. אין ללכת עם הדור יהיה מי שיהיה, אלא להביט רק על האמת שהתורה אמרה, והאמת תתגלה.

מקור: רב מפאנוי, שומר אמונים, זוהר שמות, חידושי תורה תשי"ז (בקונטרס שהרב מצטט) · מפגש 324

בכל מקרה, לשאול מה ה' רוצה ללמד אותי

לפעמים קורה לנו דבר שאנחנו לא מבינים ולא רוצים. במקום להתרגז בלבד, כדאי להרים את הראש ולשאול: מה אתה מנסה ללמד אותי עכשיו? מה המטרה של המקרה הזה? אברהם אבינו קיבל ציווי ללכת אל הארץ אשר אראך, בלי לדעת מראש לאן. כך גם אנחנו: לבטל את הרצון שלנו, להתקדם צעד אחר צעד, ולסמוך שה' יראה לנו מה לעשות. והבעל שם טוב מוסיף: גם כשהניסיון לוקח ממנו את ההארות, מה שהאדם למד בעמל נשאר אצלו.

מקור: נועם אלימלך, הבעל שם טוב, בהצגת הרב · מפגש 326

האישה שלא ויתרה, וכוח האמונה שלה

בהפטרה יש שתי נשים חזקות. האחת, אשת עובדיה, אחרי שבעלה הציל מאה נביאים במערות, נשארה בחובות, והמלך יהורם רצה לקחת את בניה כעבדים. אלישע היה חסר אונים, אבל היא לא ויתרה. היא הלכה לבית העלמין, בעלה התגלה אליה, ובעקבות זה הכד הקטן שבביתה נהפך למעיין של שמן שמילא את כל הכלים. השנייה, השונמית, אחרי שהילד מת לא סיפרה לאיש, השכיבה אותו על מיטת אלישע ונסעה אליו, ואלישע החיה את הילד. לפעמים הפתרון מגיע רק כשלא מוותרים.

מתוך השיעור השבועי · מפגש 326

הצחוק של שרה לא היה חוסר אמונה

כשהמלאכים בישרו לשרה שתלד בעוד שנה, היא צחקה, וה' שאל למה צחקה. היא פחדה שלא טוב עשתה. יש לשאול איך אפשר לדון את שרה לכף זכות. נועם אלימלך אומר שהצחוק היה שמחה על הפלא, לא ספק בכוחו של הבורא. ויש גם תירוץ שהרב העלה בשיעור: שרה דמיינה את שני הזקנים מסתובבים עם עגלת תינוק, וזה הצחיק אותה. אין כאן חוסר אמונה, אבל ה' הקפיד ואמר "הייפלא מה' דבר", כלומר להסתכל על המציאות באמונה כל כך חזקה שגם דבר רחוק יהיה טבעי, כמו שזריחת השמש אינה מצחיקה.

מקור: נועם אלימלך, בהצגת הרב · מפגש 327

שאלתי שאלה את הקב"ה, והוא ענה לי הרגע.

בערך בשנת תשס"ח, ביום האחרון לטסט, המכונית שלי נכשלה בבדיקת זיהום האוויר כשלחצתי על הגז. פניתי אל הקב"ה: מה אתה רוצה ללמד אותי? פתאום חשבתי: אם אני רועד מטסט של מכונית, מה אגיד כשכל החטאים שלי יעמדו מולי? המחשבה נמשכה כהרף עין. כשהבודק בדק שוב, המחוג לא זז, והוא שאל למה אני מחייך. עניתי לו: שאלתי שאלה את הקב"ה, והוא ענה לי הרגע.

מתוך השיעור השבועי · מפגש 10

היונה עפה למרות שלא ראתה כלום, ומצאה זית.

אחרי המבול, היונה עפה מהתיבה בקו ישר, אף שהיה ברור לה שאין שום דבר מאכל מחוץ לתיבה, כי המבול השחית את כל פני האדמה ולא צמח דבר. ה' עשה לה נס, והיא מצאה עלה זית צף על פני המים, שרד את המבול ונשאר טרי, והיא יכלה לאכול ממנו. מה לומדים מזה? מי שנותן את אמונו בה', המציאות שרואות עיניו אין לה משמעות. ה' יעשה כל נס כדי לדאוג לו.

מתוך השיעור השבועי · מפגש 5

יצחק חפר באר, ואחר כך עוד אחת, בלי להתייאש.

בתורה כתוב שהפלשתים סתמו וגזלו את הבארות שחפרו עבדי אברהם. יצחק לא התייאש. הוא חפר באר, ועליה רבו, חפר עוד באר, ועליה רבו, עד שחפר באר שלא רבו עליה, וקרא לה רחובות: "כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". כך עבודתו של צדיק: התמדה ועשיית הדבר הנכון, בלי קשר לסביבה ולתוצאה. ברגע שהכנעת את היצר, זה הזמן לפרות בארץ.

מקור: רבי חיים שמואלביץ, הפסק והיסח הדעת · מפגש 9

"שמע ישראל" שהוציא ילדים יהודים מהכנסיות

אחרי השואה נשארו ילדים יהודים רבים במנזרים ובכנסיות. ההורים הפקידו אותם שם כדי להציל את חייהם, ורבים מההורים לא חזרו. רבנים יצאו לחפש את הילדים ולהחזיר אותם לעם ישראל.

כך סופר בערכים: הרב היה נכנס לכנסייה וצועק "שמע ישראל", והילדים היו קופצים ממקומם. רבים מהם כבר לא זכרו את שמם ואת בית אביהם, אבל את המילים האלה שמעו מאמא שלהם לפני השינה, והן חיו בתוכם גם כשכל השאר נשכח.

יש כוח עצום ב"שמע ישראל". זה הפסוק הראשון שמלמדים ילד יהודי, והאחרון שיהודי אומר בחייו. גם כשהכול נמחק, הוא נשאר.

מקור: מסופר בערכים · מפגש 16

לא כל מצווה צריכה להיות הגיונית לנו

יש מצוות שאנחנו לא מבינים את הטעם שלהן, והתורה עצמה אומרת שגם החכם מכל אדם לא יבין אותן עד הסוף. שלמה המלך ניסה להבין את הפרה האדומה ואמר: רחוקה היא ממני. ובכל זאת, אנחנו מקיימים את המצוות לא כי הן נשמעות הגיוניות, אלא כי הקב"ה אמר. זו עצמה אמונה: לסמוך עליו שהוא יודע מה טוב לנו, גם כשאנחנו לא רואים את התמונה כולה.

מתוך השיעור השבועי · מפגש 35

מנהיג שואב את כוחו מהעם שמכיר בו

ים מלפנים והמצרים מאחור, מצב שנראה בלתי פתיר. נחשון בן עמינדב קפץ ראשון לים, והים נקרע. גם אחרי הנס, רבים לא נרגעו עד שראו בעיניהם את המצרים מתים על שפת הים. רק אז האמינו בה' ובמשה. מנהיג שואב את כוחו מהמידה שבה העם מכיר בו. ככל שהעם מקבל על עצמו את המנהיג יותר, כוחו עולה, עד שיוכל לדבר עם בורא העולם פנים אל פנים. וככל שהעם מעלה את המנהיג, גם העם זוכה להתגלויות נעלות יותר, עד "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי". לכן האמון הוא המפתח.

מתוך השיעור השבועי · מפגש 27

מידות

אחריות: מאלף ועד תו

המילה אחריות מתחילה באות א ומסתיימת באות ת: כשלוקחים אחריות, היא צריכה להיות שלמה, מאלף ועד תו. והמילה נבנית שלב אחרי שלב. א - זה הקב"ה. לפני כל עשייה, להכניס את ה' למשוואה. ואחר כך א הוא גם אחד: אני, שלוקח את האחריות עליי. אח - מי שאח לרעיון איתי, מאמין בדרך שאני מציג. בחברה מסחרית אלה הסמנכ"לים. אחר - האנשים האחרים שעוזרים, אף שאינם בהכרח מאמינים בכל ליבם ברעיון, כמו המחסנאי. אחרַי - לתת דוגמה אישית, כמו במלחמות ישראל, שבהן המלך תמיד בראש הצבא. אחריו - כשאתה רץ קדימה, לא לשכוח את אלה שמאחור. כמו הכלל בצה"ל שלא משאירים פצועים מאחור. וכשאדם חוזר בתשובה, שיסתכל על אשתו וילדיו ולא ישאיר אותם מאחור; ואם צריך, שילך אחורה וינסה ללכת בקצב שגם הם יוכלו ללכת בו. ובסוף - אחריות. מאלף ועד תו.

מתוך השיעור השבועי · מפגש 44

למה הזהירות היא המדרגה הראשונה?

הרמח"ל במסילת ישרים מביא את דברי רבי פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות. זהירות היא שיהיה אדם נזהר במעשיו ובעניניו, מתבונן ומפקח על דרכיו, כדי לא לעזוב את נפשו לסכנת האבדון. היצר הרע מכביד עלינו בעבודה תמידית, עד שלא נשאר לנו רווח להתבונן באיזו דרך אנחנו הולכים, כי אילו שמנו לבנו לרגע, היינו מתחילים להתחרט והולכים ועוזבים את החטא. אחרי הזהירות באה הזריזות, ואחר כך נקיות, פרישות וטהרה. ויש שלושה דברים שמפסידים את הזהירות: הטרדה עולמית, שחוק ולצון, וחברה רעה. לכן כדאי לשאול כל יום: לאן אני הולך?

מקור: הרמח"ל, מסילת ישרים · מפגש 45

למה אנחנו מפחדים מזמן פנוי?

השורש של המילה לְבַלּוֹת הוא ב.ל.ה, שמזכיר בלות ואובדן כוח. הרומאים נתנו לאזרחים לחם ושעשועים, כדי שלא יהיה להם זמן לחשוב. גם היום הזמן הפנוי מפחיד אותנו. אנחנו ממלאים אותו מיד, כדי לא לשאול את השאלות הגדולות: מה המטרה שלי, ומה משמעות המעשים שלי. כדאי לשאול אם זו לא בריחה.

מקור: חנן חסן, שיעור מעובד · מפגש 46

הכל מתחיל ונגמר בגאווה

אחד מבאי השיעור סיפר: אשתו שוכחת את הטלפון כל הזמן. פעם אחת, במסעדה בצפון, הם הבינו רק כשכבר היו רחוקים שהיא שכחה אותו שם. הפעם הוא החליט לדון אותה לכף זכות, ולא להעיר. היה קשה להחליט איך ומתי לנסוע את כל הדרך חזרה, ופתאום התקשר מנהל של חברת שליחויות, ולמחרת הביא להם את הטלפון באופן אישי עד הבית. הוא ראה בזה ניסיון: כיוון שעמד בו ודן את אשתו לכף זכות, דאגו לו מלמעלה שהטלפון יגיע עד הבית, כחסד אישי. אבל הסיפור לא נגמר שם. אחרי זה הוא עצמו שכח טלפון. למה? כי בכל זאת אמר לאשתו "אני לא שוכח טלפונים!". רק אחרי שהצטער על המשפט הזה, מצא את הטלפון בתוך האוטו. וכדי שלא יחזור לסורו, אחרי כמה ימים נעלם לו גם הארנק. מאז הוא כבר לא מעז להעביר ביקורת על אף אחד בנושא הזה. הכל מתחיל ונגמר בגאווה.

מתוך השיעור השבועי · מפגש 46

שחרר קיטור בקטנות

כשכל דבר קטן מכעיס אותך, כדאי לפרק את הבעיה לבעיות קטנות ולהתמודד איתן צעד אחר צעד. אל תהיה מי שאינך, ואל תתהדר כצדיק גדול: אף פעם אתה לא צדיק מושלם. ומי שיודע שהקיטור נאגר בפנים, צריך לשחרר כמויות קטנות ולא לחכות להתפרצות של הר געש. הרב סיפר שנמנע מלצלצל לחנות כדי לא לכעוס, והכעס שנאגר חודש פרץ בלי שליטה.

מתוך השיעור השבועי · מפגש 55

ענווה ללא גבולות, כך לימדו אבות

בפרקי אבות כתוב "מאוד מאוד הווה שפל רוח". המאוד הראשון הולך על ענווה, והרמב"ם אומר שענווה צריכה להיות ללא גבולות. המאוד השני הוא ראשי תיבות של מי שהגיעו לענווה גדולה: משה, אברהם אבינו ודוד המלך. משה ואהרון פנו לדתן ואבירם, שהתלוננו על המן, ואמרו "ונחנו מה". אברהם אבינו התפלל על רשעי סדום ואמר על עצמו "ואנכי עפר ואפר". דוד המלך אמר על עצמו "ואנכי תולעת ולא איש".

מקור: משנת אבות ורמב"ם · מפגש 59

חלום רע? ספר למי שאוהב אותך

כשיוסף חלם את החלום הראשון, האחים פתרו אותו לטובה, שהוא ימלוך עליהם. את החלום השני סירבו לפתור, והוא סיפר אותו ליד יעקב אביהם, ויעקב פתר לו לטובה. מכאן הרעיון: כשחולמים חלום, טוב או רע, כדאי לספר אותו לאדם שאוהב אותך, ולבקש ממנו לפרש אותו בצורה הכי חיובית שאפשר. אל תתנו לדמיון להגביל אתכם. פנטזו עד שתמצאו מסלול של פתרון לטובה. בלעם הרשע, לעומת זאת, היה פותר חלומות לרעה למי שלא שילם לו מספיק, כי ידע מתי ה' כועס.

מתוך השיעור השבועי · מפגש 60

ככל שמתקדמים בקדושה, הענווה גדלה

יש הבדל גדול בין להתאמן להיות אלוף העולם בכוח לבין להתקדם לכיוון הקדושה. בשני המסלולים צריך ביטול עצמי גמור בזמן הלימוד, מלחמה תמידית בדרישות הגוף כמו עצלנות, כאב ורעב, והשימוש בכוח הנגדי לטובה במקום להרוג את היצר הרע. אבל באימון לכוח, ככל שמתקדמים הגאווה עולה. בקדושה, ככל שמתקדמים לעבר המטרה הענווה עולה והגאווה מדוכאת. המטרה בקדושה היא לא להיות הכי חזק בשביל עצמי, אלא להתקדם למען הכלל ולקיים את הייעוד שייעד לך בורא העולם.

מתוך השיעור השבועי · מפגש 62

לפני כל מעשה, שאל למה הוא משמש

יוסף סלסל בשערו, ומיד בסמוך כתוב שאשת פוטיפר פנתה אליו לחטוא איתה. אין שום פעולה שצדיק עושה שלא לצורך, ולכן הסלסול נועד לשימוש כלשהו. מכאן המסקנה: לעשות כל דבר למטרה קדושה ולחשוב מראש למה משמש מה שעושים, כי מעשה שלא נעשה בו שימוש טוב נשאר פנוי לשימוש הטומאה. העצה הטובה ביותר: רגע לפני כל עשייה לומר או לחשוב בבירור "הנני עושה את המעשה הזה לשם שמים ולמטרת קדושה", ואז לטומאה אין רשות להשתמש במה שאינו שייך לה.

מתוך השיעור השבועי · מפגש 62

תן לאויב סולם לצאת, ולא תיתקל בקיר

מנהיג שמתרברב בכוחו מול האויב גורם לו להתכונן טוב יותר, ולקצינים שלו לשחק על האגו של המנהיג ולהקצין אותו. משה לא השפיל את פרעה, ודיבר אליו בשלווה ובנימוס. הוא נתן למכות מצרים לדבר במקומו, והשאיר בכל מכה קטע לא מושלם כסולם שיאפשר לפרעה לצאת בכבוד. מנהיג חכם מדבר בנחישות על המסרים שלו ורק רומז על כוחו. כי אם אין סולם, האויב נלחם עד מוות.

מתוך השיעור השבועי · מפגש 65

למחר, אמר פרעה, וכולם סבלו עוד יום

אחרי מכת הדם באה מכת צפרדע. עלתה מהיאור צפרדע בודדת, והמצרים אמרו "בזה אתם מאיימים עלינו?" והחלו להכות אותה, ועל כל מכה יצאו ממנה נחילי צפרדעים. כשמשה שאל את פרעה מתי להפסיק את המכה, פרעה ענה "למחר!", והסכים שיסבלו עוד יום, רק כדי להראות שהוא לא נכנע ולהגיד את המילה האחרונה. עם ישראל ראה בכך מראה: כל אחד יודע בתוכו שיש בורא, ובכל זאת פועלים לפי היצר, וזה עיוורון רוחני.

מתוך השיעור השבועי · מפגש 65

התאנה מלמדת סבלנות, הפרי מתבשל בפנים

התאנה פורחת בתוך הפרי, בפנים, והצרעות הן שמאביקות אותה. לכן היא מלמדת אותנו פנימיות, צניעות וסבלנות. התאנה גם מדלגת על שלב בדרך ההתפתחות הרגילה, ולכן בתנ"ך ובחז"ל היא משל למעשה שנעשה קודם זמנו, כמו "ראויה הייתה לדוד בת שבע, אלא שאכלה פגה". התיקון לדילוג על שלבים הוא סבלנות: "נוצר תאנה יאכל פריה". גם גאולת ישראל בארץ ישראל דורשת סבלנות ואורך רוח, ובסופה נזכה לגלות את הרוחניות שבפנימיות החיים.

מקור: מדרש במדבר רבה, סנהדרין, תענית · מפגש 67

מה שבפנים חשוב יותר מהקליפה

הרימון יפה מבחוץ, אבל הכוח שלו בגרעינים שבפנים. בראש השנה אנחנו מתפללים שזכויותינו ירבו כרימון, כי גם מי שנראה מבחוץ ריק עשוי להיות מלא מצוות בתוכו. על רבי מאיר, שלמד תורה מ"אחר", נאמר: "רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק". כשאני פוגש יהודי, אני מנסה להסתכל על מה שבתוכו, ולא רק על מה שרואים מבחוץ.

מקור: בבא מציעא, חגיגה, תפילת ראש השנה · מפגש 67

מי שכועס אינו ראוי לשלוט

אליאב היה יותר גדול בגיל מדוד, יותר גבוה, ויותר מנוסה בענייני מלכות, כי אביו גידל אותו לכך. ובכל זאת הוא לא נבחר, ורש"י מסביר: לפי שכעסן הוא. מי שכעסן אינו ראוי לשלוט על שום דבר. גם אב לילדים צריך להוריד את הכעס לפני שהוא בא "למלוך" עליהם. זה מפחיד, אבל זה גם שיעור ברור.

מקור: שמואל א' ט"ז ורש"י · מפגש 72

במקום לצעוק על העובד, הוא לקח את האחריות על עצמו

אחד מבאי השיעור סיפר על מקרה מהעבודה שלו. תוך כדי תיקון של תקלה במערכת, איש מכניקה קיצר על דעת עצמו את אחד הפינים במכסה, בלי לעבור בנוהל המסודר ובלי לרשום את השינוי. למחרת שאל אותו אם הכול הסתדר, והעובד ענה בביטול: "יש ביקורת קבלה, לא מעניין אותי".

פעם, הוא סיפר, היה כועס מהר מאוד. גם הפעם רצה לצעוק עליו ולהוציא אותו מהפרויקט. אבל במקום זה אמר לו בשקט: "השינוי הזה הוא רק בינך לביני, בלי הנוהל, וכל האחריות עליי".

אחרי שעתיים העובד חזר אליו מעצמו ואמר שהבורג שחיבר היה ארוך מדי. הוא תיקן את זה, והפרויקט חזר למסלול המסודר.

"ממש צחקתי על עצמי", אמר. "מאז שאני בשיעורים אני רואה את המקרים האלה בבירור. כשאני מצליח לנטרל את הכעס, פתאום הכול מסתדר על הצד הטוב ביותר".

מתוך השיעור השבועי · מפגש 73

גם מי שנראה נמוך מלמד

כשאני מזלזל במישהו, יש בזה חלק מהאמת, כי בדבר מסוים אני באמת טוב ממנו. אבל הזלזול מכיל גם שקר של גאווה, שאני לא רואה. לכן כשמישהו אומר דבר טעם, כדאי להידבק בו וללמוד ממנו, ואל לנו לומר שהוא נמוך מדי כדי ללמד אותנו. מי שמבטל את הגאווה, לומד מכל אדם.

מתוך השיעור השבועי · מפגש 74

חמץ הוא גאווה בלב

החמץ הוא לא רק בבית, הוא גם בלב, והוא מסמל גאווה. כל עוד הקמח לא תפח, הוא לא חמץ, וכך גם בלב: כל עוד אין גאווה, הוא נקי. מי שרוצה לשבח את ה' בערב פסח לפני בניו ובני משפחתו צריך קודם לטהר את ליבו, כדי שדבריו יתאימו למה שבלבו, ושגם לבו יהיה כשר לפסח ולא חמץ ומלא גאווה.

מקור: ספר התודעה · מפגש 76

אהרון הכהן התבייש, ורק אחר כך הוקם המשכן

בפרשת שמיני אנחנו קוראים שאהרון הכהן התבייש על שה' לא השלים את מלאכת המשכן. זה קרה אף על פי שהפסוקים שלפני כן אומרים במפורש שחטא העגל נסלח לו לגמרי. רק אחרי שהתבייש, ומשה ואהרון התפללו, הוקם המשכן. הבושה של עם ישראל היא חלק מזה, והיא שורש האמונה.

ומה מעורר את כעסו של ה'? לא עצם החטא, אלא ההנאה ממנו. גם בחטא העגל שורש הכעס לא היה על "אלה אלהיך ישראל", אלא על שהם "מצחקים", כלומר נהנו מהעבירות. כך גם במגילת אסתר: העונש לא היה על עצם ההשתתפות במשתה של אחשורוש, אלא על שנהנו לאכול ולשתות בכלי בית המקדש. ה' לא סולח למי שנהנה לעשות עבירה.

ומצד שני, מספיק שאדם מצטער על שעבר עבירה כדי שה' יסלח לו. והתשובה כוללת הכרה בחטא, וידוי בשפתיים והחלטה לא לחזור עליו. ואם פגענו באדם, צריך גם לפייס אותו ולתקן את העוול כמה שאפשר.

מקור: פרשת שמיני, תהילים · מפגש 77

בפקק של יום שישי הוא רצה לצעוק על הזקן, ואז נזכר

אחד מבאי השיעור סיפר מה קרה לו ביום שישי האחרון. הוא נסע עם אשתו לירושלים, למחנה יהודה, לקנות אוכל לשבת. הוא הפעיל GPS, ופתאום הרגיש לחץ חזק מאוד לשירותים. המפות לא היו מעודכנות, אי אפשר היה להיכנס, הם נסעו מסביב והלחץ גדל, וגם היו פקקים של יום שישי.

כשהיה צריך לפנות שמאלה, כל הזמן מכוניות נדחפו לפניו. בהתחלה היה מנומס, אבל כמה שניסה לפנות לא הצליח. כשסוף סוף הגיע לפנייה, זקן נכנס למעבר חצייה וחצה ממש לאט. הוא הרים את היד כדי לצעוק מכעס, ואז נזכר בשיעורים והחליט לא להתעצבן.

באותה שנייה התפנתה הפנייה שמאלה. מיד אחריה מצא חנייה בתוך השוק עצמו, דבר שהוא נס, והחנייה הייתה בדיוק מול שירותים. הוא סיכם: "הכול היה ניסיון!"

מקור: סיפורים של משתתפי השיעור · מפגש 78

הגאון מוילנא שמח כשוויתר על שכר המצווה. למה?

במשנה בפרקי אבות כתוב: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס". על זה מסופר על הגאון מוילנא, שהיה מהדר מאוד במצוות אתרוג.

פעם אחת לא ניתן היה להשיג אתרוג מהודר. הוא שלח שליחים למקומות רחוקים, ולבסוף מצאו אתרוג מהודר אחד אצל יהודי. אבל אותו יהודי סירב למכור אותו בשום מחיר. כשאמרו לו שהאתרוג הוא בשביל הגאון מוילנא, הוא הסכים, בתנאי אחד: שכל "השכר" של מצוות האתרוג ייחשב לו, למוכר.

השליחים הציגו את התנאי לגאון בפחד גדול. והוא שמח שמחה גדולה ואמר: "כל חיי חיפשתי לעשות מצווה אחת ממש לשם שמיים, שלא על מנת לקבל פרס, ועתה הקב"ה זימן לי מצווה כזאת!"

מקור: מפרקי אבות, הגאון מוילנא · מפגש 81

העיתונאים והמצלמות חיכו לרב, והוא למד גמרא עם ילד

פרקי אבות אומרים: "והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות". מה זו מצווה קלה? מצווה "קלה" היא כל מצווה שהקב"ה מזמן לפניך עכשיו.

מסופר על אחד הרבנים המוכרים של דורנו. באמצע ויכוח פוליטי, כל העולם חיכה לשמוע את דעתו. העיתונאים מהארץ ומחו"ל התייצבו, המצלמות כוונו, ועוזרי הרב עלו לביתו לקחת אותו. אשתו אמרה להם שהרב ביקש שיחכו בחוץ. הם חיכו זמן ארוך מאוד, ולבסוף יצאו מהבית אישה חרדית ובנה הצעיר.

הרב הסביר: "האישה הזאת באה אלי ובכתה שהבן שלה לא אוהב יותר שיעורי גמרא ושוקל לעזוב את התלמוד תורה. הוצאתי את הגמרא האחרונה שהם למדו, ולמדתי איתו כארבעים וחמש דקות. עכשיו אני משוכנע שהוא יחזור לאהוב את הגמרא".

המצווה הזאת היא מהקשות לקיום, לא בגלל המאמץ אלא בגלל השכנוע הפנימי שמה שהקב"ה מראה לי עכשיו הוא הדבר הכי חשוב בעולם, ואסור להחמיץ אותו.

מקור: פרקי אבות · מפגש 82

רבי משה קורדוברו: להידמות לקב"ה במעשים, לא רק בצורה

בספר "תומר דבורה" כותב רבי משה קורדוברו: האדם ראוי שיתדמה לקונו. אם הוא מתדמה אליו רק בגוף ולא בפעולות, אומרים עליו "צורה נאה ומעשים כעורים", כי עיקר הצלם והדמות הם הפעולות. לכן ראוי שימצאו בו י"ג מידות הרחמים, שרמוזות בפסוקי מיכה "מי אל כמוך".

הנה כמה מהן, כפי שהקב"ה נוהג עם ישראל, וכך ראוי שנתנהג גם אנחנו. הוא ממשיך להזרים כוח גם לחוטאים שחוטאים נגדו. הוא מתייחס אלינו כאל קרובי בשר, ובכל צרתם לו צר. הכעס שלו יורד עם הזמן. בזמן כעס הוא מסתכל על הטוב והחסד שיש בחוטא. כשאדם עושה תשובה, הוא אוהב אותו יותר מלפני החטא, בלי שאריות כעס. לבינוניים הוא מתנהג במידת האמת, ולמתנהגים לפנים משורת הדין במידת החסד. ולמי שלא מגיע לו, הוא נותן מתנת חינם בזכות אבות.

מקור: תומר דבורה, רבי משה קורדוברו · מפגש 92

בוויכוח עם חכם, עדיף להפסיד

מתוך הפרק היומי של חוק לישראל בפרשת מסעי: בוויכוח עם אדם חכם עדיף להפסיד. כי אם תנצח, השמעת למישהו משהו שאתה יודע כבר. אבל אם תפסיד, תלמד ממנו משהו שלא ידעת קודם.

מקור: חוק לישראל (פרשת מסעי) · מפגש 40

פרשת שבוע

רעיונות וסיפורים על פרשת השבוע מאת הרב אשר ברדה, משידוריו בקול ברמה: לפרשת השבוע.